החלטה בתיק רע"פ 4944/05

           ביום 30.9.03 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית-משפט השלום בקרית-גת, המייחס לו 20 עבירות של הוצאת חשבוניות מבלי לשלם במועד את המס הכלול בהן, לפי סעיף 117(א)(14) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ן-1975 (להלן: חוק מע"מ), וכן 5 עבירות של מסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 117 (ב)(1) לחוק.

           לפי הנטען בכתב האישום, בתקופה שבין דצמבר 1998 לאוקטובר 1999, ביצע המבקש עבודות ללקוחות שונים, אשר בגינן הוציא 20 חשבוניות מס עבור שירותים, כאשר המע"מ אשר גבה המבקש בעבורן הסתכם ב-123,982 ש"ח. חרף זאת, בחמשת הדוחות התקופתיים אשר הגיש המבקש למע"מ ביחס לתקופה הנ"ל, הוא נמנע מלדווח על עסקאות אלו, ורשם בכל הדוחות "אפס תשלום".

           בית-המשפט השלום בקריית גת (השופטת ט' חיימוביץ') הרשיע את המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו עונש של חודשיים מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, שלושה חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך של 3,000 ש"ח.

           על קולת גזר-דין זה, ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

           בית-המשפט המחוזי קבע, כי העונש אשר נגזר בבית משפט השלום אכן הינו מופרז לקולא, וכי לא נראה בו האיזון הנדרש בין ההעלמות השיטתיות שביצע המבקש לרף הענישה הקבוע בפסיקה בעניינים אלו. בית-המשפט קבע, כי אמנם המבקש עלה לארץ כשנתיים לפני שהחל בביצוע העבירות, אולם אין המדובר במעידה חד פעמית של אדם אשר לא בקיא בחוקי הארץ. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי גם במצבו הבריאותי של המבקש אין נסיבות, אשר יש בהן להביא להקלה בעונשו. לפיכך, החליט בית-המשפט להטיל על המבקש מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים, כאשר מתוכם ינוכו החודשיים אותם ריצה המבקש בעבודות השירות, ומאסר על תנאי לשמונה חודשים. בנוסף, הוטל על המבקש קנס בסך של 15,000 ש"ח, או חודשיים מאסר תחתיו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי יש להקל עימו בעונש החמור אשר השית עליו בית-המשפט המחוזי, על-ידי ביטולו, או המרתו לעונש אשר ירוצה בעבודות שירות. כמו-כן, טוען המבקש כי שגה בית-המשפט בהטילו עליו את העונש לאחר שכבר סיים לרצות את עונשו בעבודות שירות. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית-המשפט בקובעו, שבעצם ריצוי העונש אין מחסום המונע החמרה בדין. בנוסף, טוען המבקש, כי התנהלות המשיבה כלפיו מעידה על חוסר תום לב, זלזול, עינוי דין והתיישנות. לטענתו ניתן לראות זאת, בכך שעותק מהודעת הערעור אשר הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי, נמסר לו באיחור רב לאחר שזה כבר הוגש לבית-המשפט, וכי יש בכך בכדי להעיד על התיישנות. כמו-כן, טוען המבקש כי בעצם הדיון בבית-המשפט המחוזי בערעורה של המשיבה בנגד קולת עונשו, יש משום שיהוי.

           מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת, כי אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות מתן רשות ערעור. לטענתה, על-פי ההלכה הפסוקה, אין במצבו הבריאותי של המבקש כדי להוות הגנה מפני העונש המקובל על עבירות מהסוג שביצע, ואף נסיבותיו האישיות אין מצדיקות מתן פטור מעונש של מאסר בפועל.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

           דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.  בע"פ 665/77 עבדאללה מוחמד זיותי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לב(2), 80, נקבע כי ערכאת הערעור על-פי רוב תמנע מהחזרת נאשם לכלא ממנו שוחרר, אולם ישנם חריגים, בהם טובת הציבור מחייבת לנהוג אחרת, שכן אחרת, מטרת הענישה מסוכלת. כך, גם בע"פ 652/88 מדינת ישראל נ' בנימין בן ששי סעדיה, פ"ד מב(4), 523, נקבע, כי:

"כאשר בית המשפט של הערכאה הראשונה מטיל עונש אשר בשל קולתו מחטיא את מטרת הענישה לחלוטין... בנסיבות אלה אין להימנע מהגדלת עונש המאסר בשל הסיבה בלבד, שיש בכך כדי להחזיר את הנאשם לבית הכלא." 

           כך הוא הדבר בענייננו. המבקש, הינו עבריין מס, אשר הצהיר הצהרות כזב ועד היום לא שולמו על-ידו סכומי המע"מ שלא העביר או הקנס אשר הושת עליו.

           לעניין עונש המאסר, שהוטל על המבקש לאחר שסיים לבצע את עבודות השירות, אין ערכאת הערעור מנועה מלעשות כן, ומעונש זה אשר נקבע לו, ינוכה כאמור, משך הזמן אותו כבר ריצה המבקש בעבודות השירות הנ"ל. זאת, חרף העובדה שאת החודשיים הללו, אשר ינכו לו, לא העביר במאסר בפועל. בר"עפ 10945/02 משה חוג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 551, נקבע, כי:

"בכל האמור בהטלת עונש מאסר לאחר סיום ריצוי עבודות השירות הרי לא זו בלבד שאין ערכאת הערעור מנועה מלעשות כן, אלא שהמבקש עצמו נתן הסכמתו כי במידה ויוטל עליו עונש מאסר בפועל, עבודות השירות יהיו על חשבון עונש זה. גם חומרת העונש אינה עניין המצדיק בחינה חוזרת בערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 אליהו מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), מה עוד שבית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כלל נסיבות המקרה ואת ריצוי עבודות השירות בגוזרו את העונש."

           לפיכך, נחה דעתי עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי.

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, כ"ט בסיוון תשס"ה (6.7.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: